​

בחברה המערבית אנחנו עוברים את היום-יום בין משימות ומפגשים חברתיים שיטחיים ומהירים.

בין כל התיקתוקים משהו נדחק לצד,

מערכות היחסים שלנו ואפילו הזמן האישי שלנו עם עצמנו הופך להיות חסר תוכן והקשבה אמיתית,
זה לא שאנחנו לא רוצים אבל איכשהו החיים פשוט ״עוברים לידניינו״.

בלי שאנחנו שמים לב נותרת תחושה של ריחוק מהעולם ומעצמי.

זה יכול להיות במערכות היחסים הקרובות לנו, בתוך המשפחה או בתוך זוגיות.
וזה יכול היות שפשוט אין לי מעגל חברתי שבו אני מרגיש ש״באמת רואים אותי״.
 

כי האמת היא שזה בכלל לא מובן מעליו ליצור חיבור כזה אמיתי שנכנס ללב,
להרגיש שאני יכולה להיות הכי ״אני״ בעולם
ולאהוב ולחגוג את כל הדבר הזה.


ריטריט יום הוויה זו הקרקע להתחבר חזרה
לפתוח בפנים את הדלת של הלב ולהכניס שם עוד אור ועוד אהבה.